למה אנחנו משתעממים? למה ילדים משתעממים? זאת השאלה, בניסוח כזה או אחר, שאותה שואלים רוב החוקרים של תופעת השעמום. השאלה הזו מובילה מיד לשאלות מה גורם לשעמום ואיך אפשר להתמודד איתו. הנסיון לתת תשובה לשאלות האלה ממצה את רוב המאמץ המחקרי להבין את השעמום בהקשרים שונים של חיינו – ילדות, התבגרות, פנאי, עבודה, זוגיות.
האם אני היחיד ששואל את השאלה ההפוכה: איך זה שיש כאלה שלא משתעממים? איך הם מצליחים? הם חיים, כמו כולנו בתחילת המאה ה-21, בתוך תרבות שבה עבודה מבוססת על התמחות ולכן בהכרח על צמצום ועל חזרתיות. זה ככה פחות או יותר מאז המהפכה התעשייתית. בין אם אתה פועל פס יצור או חוקר באוניברסיטה, מה שאתה עושה כדי להתפרנס חייב להיות מאד ממוקד ואי אפשר להתמחות בלי להשאר ממוקד למשך שנים. כולנו פועלים מסוג כזה או אחר. ומאז המהפכה התעשייתית, הפנאי שלנו מנותק לחלוטין מהעבודה. יש חלק של היום שמוקדש לעבודה וחלק מהיום שמוקדש לפנאי, כלומר להנאה. לימדו אותנו שכדי להנות עלינו לרכוש דברים ולצרוך אותם. אבל גם כאן רוב החפצים שבהם אנחנו משתמשים הם חסרי-זהות, מיוצרים באינספור העתקים ונרכשים על ידי המוני אנשים שהם בדיוק כמונו, בחנויות זהות בקניון או ברשת. מבט קצר על חנות אופנה בקניון מגלה שיש שפע עצום של פריטים. מבט יותר מעמיק מגלה שהם בעצם לא כל כך שונים אחד מהשני, רק שכפול של רעיון מסוים שוב ושוב. איך לא תשתעמם? אותו דבר לגבי מכוניות, צעצועים, משחקים, ציוד מחשבים, ריהוט לבית, מזון. אף לא אחד מהדברים האלה לא מיוצר באופן אישי עבורי ולא מיועד באופן ספציפי לצרכים או לרצונות האישיים שלי.
אז איך עושים את זה? מהם היכולות או הכוחות הפסיכולוגיים שאתה צריך כדי לא להשתעמם, כלומר, כדי למצוא משהו בשבילך שם בעולם, משהו שאפשר יהיה להתחבר אליו. כדי לראות את מה שמיוחד בתוך האוסף העצום של הדברים המשוכפלים.
בתוך ערימת המאמרים האקדמיים שעוברים תחת ידי באופן שוטף – אלה שמייצגים את ממצאי המחקר העדכני בתחום – אני נתקל מדי פעם בנסיון לתת תשובה לשאלה הזו, במיוחד בהקשר של צעירים. נסיון אחד כזה הוא הרעיון של עצמי כבידור, Self as Entertainment או בקיצור SAE שטבע הפסיכולוג והחוקר רוג'ר מנל בשנות השמונים כדי לתאר את היכולת שיש לאדם צעיר לבדר את עצמו ולמלא את שעות הפנאי שלו בפעילויות מהנות ומספקות. צעירים שיש להם SAE נמוך נוטים לראות את הפנאי שלהם כמשעמם, מרגישים שיש להם יותר מדי פנאי ומעט מדי מה לעשות בו. לעומתם צעירים שיש להם SAE גבוה נוטים להאמין שחשוב למלא את שעות הפנאי בצורה מספקת; הם מצליחים להעזר בדמיון ובפנטזיה כדי לעבור לעולמות מעניינים יותר ולנצל היטב את המשאבים בסביבה כדי למלא את שעות הפנאי שלהם בצורה מוצלחת.
אני לגמרי בעד. מי לא היה רוצה להיות מסוגל לסלק את השעמום מהפנאי שלו. מי לא סובל כשהוא מרגיש שמה שקיים סביבו לא מעניין מספיק עבורו. אבל אני חייב לשאול: למה בידור? האם בידור הוא הפתרון לשעמום? האם לבדר את עצמך היא הדרך למצוא משהו בעל משמעות שאפשר להתחבר אליו בעולם הזה? האם בידור מאפשר לנו לראות דרך האנונימיות המשוכפלת את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו רוצים להיות?
משתעמם בצדק מי שפוקח עיניים ורואה עד כמה המציאות של החיים המודרניים מבוססת על חזרתיות, שכפול, ייצור המוני, שגרה ואנונימיות. אלא שבמסגרת מערכת הערכים של חברת הצריכה התעשייתית אנו לא מכירים בשעמום שלו אלא מקלטגים אותו בתור מישהו שמסרב לציווי העומד בבסיס המערכת הזו. הציווי להנות. משעמם לך? תהנה! מה שאתה צריך זה בידור. על מנת להתמודד עם הנבל של השעמום מציעים לנו להנות באמצעות צריכה של מוצרים, שרותים וסחורות. עד כדי כך, שבסוף אנחנו אמורים לחשוב על עצמנו כעל סוג של מערכת בידור עצמית.
אם כבר בידור, מדוע לא עצמי כבדיחה? בואו נמציא מונח חדש שמבטא את היכולת להתיחס אל עצמך ואל החיים שלך כבדיחה. נכנה אותו Self as Joke או בקיצור SAJ. מי שיש לו SAJ גבוה נוטה לא לקחת את עצמו אף פעם ברצינות ולהתיחס לכל דבר שקורה לו בחיים בצחוק. כאילו מישהו כל הזמן צוחק עליו מלמעלה. הוא לא מצפה להיות משהו, להצליח במשהו, להגיע לאנשהו. הוא חושב שהכל מטופש באותה מידה והוא בעצמו לא ראוי להתיחסות רצינית מאף אחד. הוא גם נוטה לקלקל בדיחות. מכיון שהוא רגיל שצוחקים עליו ולא לוקחים אותו ברצינות הוא נמצא רוב הזמן במבוכה. ומבוכה היא מבטל שעמום ידוע. האם זה פתרון?
היכולת של אנשים צעירים (לא רק, אגב) למצוא משהו בשבילם בעולם הזה שיחבר אותם, יעגן אותם ויעורר בהם את הרצון להתאמץ כדי להתעניין היא חלק חשוב בבריאות שלהם. בשביל זה הם צריכים להאמין שיש משהו ששווה להשקיע בו. אתגר כלשהו, אולי אפילו מידה של מסתורין מעורר סקרנות. הם צריכים תחושה של אמון בסיסי בכך שהעולם הזה מקום מספיק בטוח, מסודר ומאורגן כך שאפשר לשוטט בו ולמצוא משהו בשבילך. תחושת ערך בכך שיש משהו שהם יודעים לעשות היטב בעולם הזה ולכן מסוגלים להנות לעשות אותו. תחושת הכרות עצמית שמאפשרת להם לדעת באיזה אופן הם כמו אנשים אחרים ובאיזה אופן הם שונים מכל אחד אחר. תחושה של השתייכות ומקום וכן הלאה. זה לא עניין של בידור או של צחוק. זה משהו עמוק יותר.
