כשהייתי ילד קטן עלתה בטלויזיה סדרת המופת של הבי-בי-סי "אני, קלאודיוס". היא שודרה בערוץ הראשון, שהיה הערוץ היחיד שפעל באותה תקופה. פרק אחד בשבוע. אנחנו, כל המשפחה, היינו מתאספים בקוצר-רוח כדי לצפות יחד בסיפור עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית דרך הזוית המאד מיוחדת של משפחת הקיסרות. משפחה שהצליחה להגיע לעמדת השפעה אדירה וצברה עוצמה פוליטית והון רב, אבל שקעה במהירות אל תוך ניוון ושעמום. הקיסרים שהיא הוציאה מתוכה, שלהם סגדו הרומאים כאלים, היו ידועים ברחבי העולם העתיק בתסכול, בחוסר שביעות הרצון, בשעמום שלהם.

אני זוכר את עצמי מסתכל ולא מבין: איך יכול להיות שאנשים שיש להם כל-כך הרבה מרגישים כאילו אין להם כלום? איך בתוך כל השפע הזה צומח שעמום? במידה רבה, השאלה הזו מעסיקה אותי עד היום, ואת מה שלמדתי מאז אני רוצה לחלוק אתכם, בתקווה שאוכל להדביק אתכם בסקרנות שלי לגבי השעמום.

אני ד"ר לפסיכולוגיה. למדתי פסיכולוגיה ומדעי המחשב לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, שבה גם השלמתי את התואר השני בפסיכולוגיה קוגניטיבית. בהפסקה שלקחתי לעצמי מיד לאחר-מכן טיילתי באירופה. גרתי תקופה בהולנד. כשחזרתי, למדתי מוזיקה בבי"ס רימון ברמת השרון. את המחקר שלי על תופעת השעמום התחלתי בתואר השלישי באוניברסיטת בן-גוריון. עבודת הדוקטורט שלי שילבה מחקר אישיותי והתפתחותי. התעניינתי בשאלה איך אנחנו לומדים למצוא משהו שיחבר אותנו לאורך החיים, משהו משלנו שיעניין אותנו ויתן לנו תחושה של טעם ושל זהות עצמית. התאהבתי בנושא! מאז השעמום לא מרפה ממני. נהייתי שעמומוהוליק. המטרה שלי: לסקרן אתכם לגבי התופעה המרתקת של השעמום והחיים במאה ה-21. להקנות לכם ידע, כלים, ותובנות שמגיעים ממחקרים בפסיכולוגיה בצורה שכל אחד ואחת מכם יוכלו להבין וליישם בחיים הפרטיים.