דיוויד ג'ופיטר בורינג (David Jupiter Boring) הוא גיבור הקומיקס שפורסם בשנת 2000 על ידי דניאל קלוז (Daniel Clowes). בגיל עשרים, בן של אמן קומיקס, דיוויד הוא גם המספר הכל-יודע של הסיפור של עצמו. ואני, שבדרך כלל לא קורא קומיקס, נמשכתי אליו בגלל שמו, תוהה איזו דמות זוכה לשאת את השם בורינג ואיך נראה העולם שבו היא חיה. האם דיוויד הוא בחור משעמם או שהעולם שבו הוא חי משעמם?
גם וגם.
ברושם ראשון, מעט מאד נותר לך ביד אחרי שסיימת לקרוא את שלושת המערכות שמתפרסות על פני 116 עמודי הסיפור. אתה זוכר, פחות או יותר, את הקו הכללי של העלילה, אבל לא מצליח לשים את האצבע על מה בדיוק קידם והניע אותה ואיזה שינוי חל בדמויות. מה רוצים בעצם דיוויד, חברת הנפש שלו דוט (Dot), החבר ווייטי (Whitey) שבא לבקר את דיוויד בעמוד 4 ומת בפתאומיות בעמוד 8, וונדה (Wanda) שדיוויד מתאהב בה בעמוד 10 ומאבד אותה ללא הסבר בעמוד 30, אמא של דיוויד שמופיעה ונעלמת מדי פעם לאורך כל הסיפור, וכן הלאה. כל התרחשות וארוע, כל רגש, מופיע בפתאומיות ואז חולף. נדמה שכך חוות את זה גם הדמויות עצמן, עד שנעמי, אחת הנשים של דיוויד, מסבירה: אתה חושב שאתה יודע הכל דיוויד, זאת בדיוק הבעיה שלך. זה שאתה קר ומרוחק לא הופך אותך לחכם. אני לא יכולה יותר. זה משעמם"
בעצם כל קומיקס בהיותו אוסף של רגעים, מבטים והבעות פנים קפואות בזמן, מזמין ריחוק. בהעדר דינמיקת תנועה רציפה בין פריימים, הדמויות מתגלות כמו אוסף של מצבים דוממים וקפואים. ומי שמוצא את עצמו פתאם במצב חדש לא יכול שלא להתפלא על הסדר המשונה של הדברים ולחוש ריחוק, אדישות, והשלמה עם הבלתי-נמנע. קל להזדהות עם זה. בטח גם אתה היית מרגיש כך אילו היו עושים לך העתק-הדבק בין פריימים. בסופו של דבר היית הולך עם מה שקורה במין תמיהה אדישה ומקבלת. אפילו כשפול, שאשתו ג'ודי עזבה אותו כדי להיות עם דיוויד, מתנפל עליו באגרופים, דיוויד חושב "האם עלי לתת לפול להרוג אותי? לא שיש לי ברירה, בהכרח… אני יכול לנסות להרוג אותו, נראה לי, אבל מדוע?"
דניאל קלוז, הקומיקסאי, משתמש באיכות ה"מצבית" של קיטועי זמן ומעברים של "המצלמה" בין מבטים ומחשבות כדי ליצור תחושה של ערפול-זמן שבתוכה החיים הם משהו שקורה לדמויות וכמו עובר דרכן ללא שליטה. ודיוויד, כנראה בנסיון להאחז, מקפיד לספור ולציין באופן אובססיבי ארועים, ימים, דייטים ותאריכים.
זה קומיקס מודרני. אין בו גיבורי-על או דמויות הירואיות. אין משימת-על שחייבים להצליח בה או הרפתקאה שמוציאה את הדמויות אל מחוץ לחיים ה"רגילים" שלהם. דיוויד נותר בלתי-הירואי אפילו כשהוא מאיים על החבר של ג'ינג'ר במקל או נורה בראשו מטווח קצר. זו לא פנטזיה שבה הגיבור חורג מהמציאות היום-יומית שלו אל תוך עולם מדומיין שפועלים בו כוחות פלאיים. החיים ה"אמיתיים" של דיוויד הם בעצם כל הסיפור. גיבורי הפעולה מיוצגים רק באמצעות הוצאה לאור יחידה של אביו של דיוויד, בעצמו קומיקסאי, משנות השבעים, שאותה הוא לוקח איתו לכל מקום וקורא בה בסקרנות רבה. באמצעותה הוא נותן ביטוי לרגשות, לאסוציאציות, ולדמויות בחייו באופן שכנראה לא נגיש לו בעולם ה"אמיתי". הוא מנסה להבין את הקומיקס ודרכו את אבא שלו ואת עצמו. זאת נקודה חשובה. כך נוסף לעלילה מימד של מודעות עצמית שמעצב את הפלא שאיתו מתמודדות הדמויות. פלא שאינו מהסוג של גיבורי-על אלא מהסוג הריאליסטי שכרוך בשאלה מי או מה מכוון את הארועים ואת האנשים ונותן להם לדברים כוח וכיוון.
אבל פלא בדרך כלל לא הולך יד ביד עם מודעות, ודאי לא מודעות-עצמית מוגברת של קומיקס בתוך קומיקס. הרי מודעת כזו הופכת את עצם מלאכת הסיפור לידועה-מראש. בקרירות האופיינית לו, דיוויד חושף מדי פעם את אופי הסיפור: "זו לא קומדיה רומנטית אלא… סיפור אימה עם מאפיינים גותיים" או "הסיפור שלנו תפס כיוון של מתח ואלימות ואני חייב בתור המספר להיות מוכן לפעול". כאשר הכל למעשה ידוע מראש וכל הסיפורים כבר סופרו, מה שנותר הוא רק יחס אדיש או סרקסטי לכל ניסיון למצוא משמעות לחיים או להתיחס אליהם בכובד ראש. ובמקום שבו אין משמעות מופיע, בדרך כלל, שעמום.
אין ספק שדיוויד היה רוצה לפענח את המשמעות, איזושהי משמעות, של מה שעובר עליו בכל הפריימים האלה. אבל מה מחבר את כל החלקים יחד? העולם של דיוויד הוא ריאליסטי מאד, נטול סמליות ועומד כפי שהוא נטול משמעות אישית. דיוויד מחפש סמליות בקומיקס שהוא קורא, בקרעי פתקים שהשאירה אחת הנשים שלו, באהבה – או יותר נכון במשיכה לנשים – שמעסיקה אותו כל הזמן. פה ושם יש רמזים, אבל הם לא מתחברים לכדי נרטיב ברור והתמונה לא מתבהרת עבורו.
זה עולם חומרי ללא רוח. הדמויות מתוארות בשנינות אבל ביובש שטחי וחיצוני. האהבה של דיוויד לנשים מסתכמת במשיכה ארוטית שמבוססת על תפיסת אידאל יופי של גוף נשי. הנשים נכנסות ויוצאות מחייו לפי המידה שבה הן דומות לאידאל בלתי-מושג זה. דיוויד הוא כמותי מאד, סופר דייטים, "מנסה לחיות את הרגע בלי מחשבות על העתיד או על העבר". העולם הזה פשוט מתרחש לנגד עיניו נטול מסגרת מוטיבציונית או רעיונית
שתסביר בגלל-מה או לשם-מה כל זה.
משבר המשמעות עמוק. מצד אחד, אין בעולם של הקומיקס אלוהים, וכשהוא מופיע הוא נראה מגוחך. ברור שלא השגחה עליונה מכוונת את העלילה. מצד שני, גם לא הדמויות שבעצמן תוהות מי מושך בחוטים. המסגרות המוכרות של משפחה, השכלה, עבודה, או אהבה לא מקנות תחושת משמעות ומעמדן בסיפור שולי. אולי זה אותו מטבע-מזל שהיה שייך בתחילת הסיפור לוויטי ומאז התגלגל מיד ליד וספק אם בכלל הביא מזל למי שנחת אצלו. לא פלא שדיוויד אדיש ומרוחק. הוא כמו שרוי בתוך לימבו: מרגיש לא בבית בתוך מסגרת של סיפור שבאופן פרדוכסלי הוא מוכר וידוע. דיוויד חי בתוך הסיפור, אבל הסיפור לא נקבע על ידו. לכן הוא לא יכול להתמסר לו או להשפיע עליו.
אם להיות ילד זה לחוות דברים בפעם הראשונה, בהפתעה ובהתרגשות, ולהיות בוגר זה לראות דברים שכבר ראית, ולחזור למקום שבו כבר ביקרת, אז דיוויד הוא בוגר באופן חלקי. מצד אחד הוא איבד את היכולת להיות מופתע. מצד שני, הוא לגמרי לא מרגיש מנוסה, לא משלים עם הדברים כפי שהם, לא חש את העומק והעצמה האישית שמתלווים לתחושה שההקדמה הסתיימה והעולם שאתה רואה הוא מה שיש, והסיפור שלך הוא מה שיש, והיש ישנו.
עבור דיוויד החיים הם משהו שקורה לו, לא משהו שהוא עושה. הוא עדיין תוהה מה התפקיד שלו בתוך כל זה, איזו דמות הוא מגלם. לאורך הסיפור הוא מגדיר את עצמו כבמאי, או מי שהיה רוצה לעשות סרטים, אבל הוא לא מממש את הרצון הזה ולא מצליח לחשוב על סיפור מספיק טוב לתסריט. אז הוא עובד באופן זמני בתור שומר בחברת היי-טק. ממילא "כל סיפור כבר סופר מליון פעמים", וכנראה גם הסיפור שלו. לכן, אומר לו דוד שלו, כאילו במקרה: מה שחשוב הוא לספר את הסיפור היטב. דיוויד מרגיש צורך לכתוב תסריט שיתקף את הקיום שלו אבל הוא לא מצליח.
בתוך ערפל הזהות שלו קשה לו למצוא במה להאחז. שעמום של חוסר משמעות הוא אופן ההוויה הייחודי שלו. דיוויד כל הזמן הולך לקראת משהו שאינו יכול בעצם להשיג. גם נשים וגם הכתיבה נתפסים באופן סכמטי ושטחי שלא מאפשר מימוש. יש דיסוציאציה חדה בין אינטימיות רגשית לבין מיניות נטולת-רגש. דיוויד הוא אומלל באופן עמוק. קר ומרוחק, אובססיבי בצורך שלו באשה, וממוגנט לקומיקס של אביו. הדמויות סביבו בודדות מאד ובדרך כלל לא מצליחות ליצור קשרים בין-אישיים עמוקים או משמעותיים. לכן כל תושבי העולם הזה חיים תחת איזושהי טרגדיה מהעבר שהם לא מצליחים להחלים ממנה. דייויד חי את הפרידה מאביו, אמא שלו חיה את הפרידה מבעלה, איריס בת-דודתו חיה את הבחירה השגויה בבעלה מנפרד. וכולם חיים תחת האפשרות לאסון אקולוגי שבפועל לא מתרחש.
דיוויד קיים כגיבור בסיפור שער לעובדה שהסיפור שלו לא קוהרנטי. הנסיון שלו להבין את הסיפור הוא גם הנסיון שלנו להבין אותו. בתוך עולם מפורק כזה דיוויד הוא גם משועמם וגם משעמם. אז מה כוח המשיכה שלו? מה מביא אותנו לקרוא את זה? מובן מאליו, תהליך של הזדהות. אנחנו רואים את עצמנו בדיוויד. רק חושבים שאנחנו חכמים ומבינים את המניעים שלנו, את הנרטיב של הסיפור שלנו, ואז מבינים שבעצם לא. אנחנו משתוממים יחד איתו מהעובדה שהחיים עשויים להיות אוסף של פרודות כמו זרים ברחוב ראשי של עיר גדולה.
אבל לדעתי לא בגלל זה אנחנו נמשכים אליו. מעל לכל, אנחנו מעריצים את האדישות שלו. בתוך העולם הלא-מתחבר שלו, שבו בקושי יש לו שליטה, הוא מצליח איכשהו לקבל כל דבר בשלוות נפש סטואית ומתוך אדישות מודעת-לעצמה. אנחנו חשים שמידה רבה גם לנו אין שליטה, והעולם וגם אנחנו משעממים במידה רבה. לדיוויד יש את הכוח לקבל את חוסר ההגיון והשעמום כפי שהוא, לטוב ולרע, וזה כוח שהיינו רוצים לעצמנו.
