The post ד"ר גדי און מתארח בערוץ 13 – מהו השעמום appeared first on ד"ר גדי און, פסיכולוג.

The post ביחד איתכם – ערוץ 24 appeared first on ד"ר גדי און, פסיכולוג.

The post ד"ר, משעמם לי בבידוד! גדי און, הרצאות בימי קורונה, הקתדרה appeared first on ד"ר גדי און, פסיכולוג.

האם אני היחיד ששואל את השאלה ההפוכה: איך זה שיש כאלה שלא משתעממים? איך הם מצליחים? הם חיים, כמו כולנו בתחילת המאה ה-21, בתוך תרבות שבה עבודה מבוססת על התמחות ולכן בהכרח על צמצום ועל חזרתיות. זה ככה פחות או יותר מאז המהפכה התעשייתית. בין אם אתה פועל פס יצור או חוקר באוניברסיטה, מה שאתה עושה כדי להתפרנס חייב להיות מאד ממוקד ואי אפשר להתמחות בלי להשאר ממוקד למשך שנים. כולנו פועלים מסוג כזה או אחר. ומאז המהפכה התעשייתית, הפנאי שלנו מנותק לחלוטין מהעבודה. יש חלק של היום שמוקדש לעבודה וחלק מהיום שמוקדש לפנאי, כלומר להנאה. לימדו אותנו שכדי להנות עלינו לרכוש דברים ולצרוך אותם. אבל גם כאן רוב החפצים שבהם אנחנו משתמשים הם חסרי-זהות, מיוצרים באינספור העתקים ונרכשים על ידי המוני אנשים שהם בדיוק כמונו, בחנויות זהות בקניון או ברשת. מבט קצר על חנות אופנה בקניון מגלה שיש שפע עצום של פריטים. מבט יותר מעמיק מגלה שהם בעצם לא כל כך שונים אחד מהשני, רק שכפול של רעיון מסוים שוב ושוב. איך לא תשתעמם? אותו דבר לגבי מכוניות, צעצועים, משחקים, ציוד מחשבים, ריהוט לבית, מזון. אף לא אחד מהדברים האלה לא מיוצר באופן אישי עבורי ולא מיועד באופן ספציפי לצרכים או לרצונות האישיים שלי.

אז איך עושים את זה? מהם היכולות או הכוחות הפסיכולוגיים שאתה צריך כדי לא להשתעמם, כלומר, כדי למצוא משהו בשבילך שם בעולם, משהו שאפשר יהיה להתחבר אליו. כדי לראות את מה שמיוחד בתוך האוסף העצום של הדברים המשוכפלים.

בתוך ערימת המאמרים האקדמיים שעוברים תחת ידי באופן שוטף – אלה שמייצגים את ממצאי המחקר העדכני בתחום – אני נתקל מדי פעם בנסיון לתת תשובה לשאלה הזו, במיוחד בהקשר של צעירים. נסיון אחד כזה הוא הרעיון של עצמי כבידור, Self as Entertainment או בקיצור SAE שטבע הפסיכולוג והחוקר רוג'ר מנל בשנות השמונים כדי לתאר את היכולת שיש לאדם צעיר לבדר את עצמו ולמלא את שעות הפנאי שלו בפעילויות מהנות ומספקות. צעירים שיש להם SAE נמוך נוטים לראות את הפנאי שלהם כמשעמם, מרגישים שיש להם יותר מדי פנאי ומעט מדי מה לעשות בו. לעומתם צעירים שיש להם SAE גבוה נוטים להאמין שחשוב למלא את שעות הפנאי בצורה מספקת; הם מצליחים להעזר בדמיון ובפנטזיה כדי לעבור לעולמות מעניינים יותר ולנצל היטב את המשאבים בסביבה כדי למלא את שעות הפנאי שלהם בצורה מוצלחת.

אני לגמרי בעד. מי לא היה רוצה להיות מסוגל לסלק את השעמום מהפנאי שלו. מי לא סובל כשהוא מרגיש שמה שקיים סביבו לא מעניין מספיק עבורו. אבל אני חייב לשאול: למה בידור? האם בידור הוא הפתרון לשעמום? האם לבדר את עצמך היא הדרך למצוא משהו בעל משמעות שאפשר להתחבר אליו בעולם הזה? האם בידור מאפשר לנו לראות דרך האנונימיות המשוכפלת את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו רוצים להיות?

משתעמם בצדק מי שפוקח עיניים ורואה עד כמה המציאות של החיים המודרניים מבוססת על חזרתיות, שכפול, ייצור המוני, שגרה ואנונימיות. אלא שבמסגרת מערכת הערכים של חברת הצריכה התעשייתית אנו לא מכירים בשעמום שלו אלא מקלטגים אותו בתור מישהו שמסרב לציווי העומד בבסיס המערכת הזו. הציווי להנות. משעמם לך? תהנה! מה שאתה צריך זה בידור. על מנת להתמודד עם הנבל של השעמום מציעים לנו להנות באמצעות צריכה של מוצרים, שרותים וסחורות. עד כדי כך, שבסוף אנחנו אמורים לחשוב על עצמנו כעל סוג של מערכת בידור עצמית.

אם כבר בידור, מדוע לא עצמי כבדיחה? בואו נמציא מונח חדש שמבטא את היכולת להתיחס אל עצמך ואל החיים שלך כבדיחה. נכנה אותו Self as Joke או בקיצור SAJ. מי שיש לו SAJ גבוה נוטה לא לקחת את עצמו אף פעם ברצינות ולהתיחס לכל דבר שקורה לו בחיים בצחוק. כאילו מישהו כל הזמן צוחק עליו מלמעלה. הוא לא מצפה להיות משהו, להצליח במשהו, להגיע לאנשהו. הוא חושב שהכל מטופש באותה מידה והוא בעצמו לא ראוי להתיחסות רצינית מאף אחד. הוא גם נוטה לקלקל בדיחות. מכיון שהוא רגיל שצוחקים עליו ולא לוקחים אותו ברצינות הוא נמצא רוב הזמן במבוכה. ומבוכה היא מבטל שעמום ידוע. האם זה פתרון?

היכולת של אנשים צעירים (לא רק, אגב) למצוא משהו בשבילם בעולם הזה שיחבר אותם, יעגן אותם ויעורר בהם את הרצון להתאמץ כדי להתעניין היא חלק חשוב בבריאות שלהם. בשביל זה הם צריכים להאמין שיש משהו ששווה להשקיע בו. אתגר כלשהו, אולי אפילו מידה של מסתורין מעורר סקרנות. הם צריכים תחושה של אמון בסיסי בכך שהעולם הזה מקום מספיק בטוח, מסודר ומאורגן כך שאפשר לשוטט בו ולמצוא משהו בשבילך. תחושת ערך בכך שיש משהו שהם יודעים לעשות היטב בעולם הזה ולכן מסוגלים להנות לעשות אותו. תחושת הכרות עצמית שמאפשרת להם לדעת באיזה אופן הם כמו אנשים אחרים ובאיזה אופן הם שונים מכל אחד אחר. תחושה של השתייכות ומקום וכן הלאה. זה לא עניין של בידור או של צחוק. זה משהו עמוק יותר.

The post עצמי כבידור / עצמי כבדיחה appeared first on ד"ר גדי און, פסיכולוג.

מחקר חדש מצביע על-כך ששגרה תורמת לתחושה של משמעות בחיים, ובעת שאנו מבצעים פעולות יום-יומיות ומונוטוניות אנו עשויים לחוש שחיינו בעלי משמעות. במבט ראשון הממצא נראה מנוגד לתפיסה המקובלת הן במחקר והן באינטואיציה לפיה שגרה זה רע ומשעמם. אבל שתי חוקרות מארה"ב טוענות שזה נראה כך רק כי אנו מחזיקים בתפיסה מוטעית לגבי טיבה של המשמעות בחיינו, ובמקום להתיחס למשמעות כאל משהו נשגב וגדול מהחיים יהיה נכון יותר לחשוב עליה כעל תחושה יום-יומית ופשוטה יותר.

החוקרות, מאוניברסיטת רטגרס ומיזורי בארה"ב, פרסמו לאחרונה בכתב העת המדעי Personality and Social Psychology Bulletin את הממצאים הלא-שגרתיים שהתקבלו משני מחקרים שנערכו על למעלה מ- 400 נבדקים, בגילאי 18-72, חלקם עובדים וחלקם סטודנטים לתואר ראשון. במחקר הראשון הנבדקים התבקשו למלא שאלונים שהעריכו את הנטייה שלהם להעדיף פעילות שגרתית ואת המידה שבה הם מוצאים משמעות בחייהם. נמצא כי הנטייה להעדיף שגרה נמצאת בקשר חיובי עם תחושת משמעות כללית בחיים וכן עם מספר תת-תחושות שמרכיבות אותה: תחושה של תכלית, מטרה, וכיוון בחיים; תחושה של השפעה על אנשים חשובים בחייך; וכן תחושה שהחיים מסתכמים למשהו הגיוני וקוהרנטי.

הממצאים חריגים על רקע מחקרים קודמים בפסיכולוגיה, במיוחד מתחום חקר השעמום, שחוקרים רבים מסכימים לגבי שני מרכיבים בולטים שלו: מונוטוניות – כאשר גירוי חוזר על עצמו שוב ושוב אנו מתרגלים אליו והופכים אדישים ומנותקים, וחוסר משמעות – כאשר אנו לא מצליחים למצוא משהו להתחבר אליו, משהו שיעניין אותנו או ידבר אלינו. במחקר הפסיכולוגי שעמום הוא כמעט מלה נרדפת לשגרה ולחוסר משמעות, ושגרה כשלעצמה מתיוגת כדבר שלילי. יש ממצאים רבים שקושרים בין הצמדות להרגלים לבין התפתחות של תחושות חרדה ודכאון, נטייה לסגנון חשיבה נוקשה ולא גמיש, ולירידה ברמת היצירתיות.

מודעות לכך שהממצאים שלהן חריגים, החוקרות החליטו לבצע מחקר-המשך ולבדוק באופן ישיר אם פעולות שגרתיות ויום-יומיות אכן תורמות לתחושת משמעות בחיים. מחקר זה התבסס על טכניקה מורכבת שנקראת ESM (דגימת חוויות) שבה הנבדקים התבקשו לדווח על מעשיהם ותחושותיהם באופן שוטף, באמצעות הטלפון הנייד, שש פעמים ביום למשך שבעה ימים. בכל פעם הם דיווחו בקצרה אם הפעילות שהם עושים היא שגרתית או יוצאת דופן, מה מצב רוחם, האם הם מרגישים שיש תכלית ומטרה למה שהם עושים, האם הם מצליחים להשפיע על המתרחש סביבם, והאם מה שקורה נראה להם הגיוני וקוהרנטי. בניגוד למחקר הקודם, כאן תחושת המשמעות נבחנה באופן ממוקד ומידי בתוך חיי היום-יום.

הקשר החיובי בין פעולות שגרתיות לבין תחושה של משמעות חזר על עצמו גם כאן: בעת ביצוע פעולות שגרתיות נבדקים דיווחו על תחושת משמעות גבוהה יותר מאשר בעת ביצוע פעולות יוצאות דופן. ממצא זה היה מובהק ועקבי בקרב רוב הנבדקים במדגם, ולא נמצאו הבדלים בולטים בין נשים לגברים או בין צעירים למבוגרים.

על מנת להסביר את הממצאים, החוקרות פונות לאופן שבו אנו חושבים ומבינים את המונחים שגרה ומשמעות. הן מציעות לא לתייג את השגרה כדבר שלילי אלא להתיחס גם לעובדה שהיא תורמת לתחושת שלווה ורוגע שעשויים לסייע להפיג מתח ולחצים. הפעולות השגרתיות והמונוטוניות שאנו מבצעים יום-יום מקנות לנו תחושה נעימה ובטוחה של הכרות-עצמית. הרי התשובות לשאלות איפה אתה עובד ומה המקצוע שלך, איפה אתה גר ועם מי, איפה אתה נוהג לקנות בגדים, איך אתה אוהב את הקפה שלך ועוד, הן בעצם תשובות לשאלה מי אתה. אנו מכירים את עצמנו באמצעות ההרגלים שלנו, ותחושת הכרות-עצמית מקנה מסגרת של משמעות לחיינו.

זאת לא משמעות כרעיון נשגב, שחורג מהיום-יום ונמצא מחוץ לאדם עצמו, כפי שהציעו בעבר ויקטור פרנקל ופסיכולוגים נוספים מהזרם ההומניסטי. להפך, החוקרות מציעות לראות במשמעות משהו פרוזאי יותר, פשוט ושקט יותר. משמעות "קטנה" כהבט של היום-יום שהיא גם קלה יחסית להשגה ותורמת לבריאותנו הנפשית.

The post הרגלים ומשמעות בחיים appeared first on ד"ר גדי און, פסיכולוג.

במוקדם או במאוחר, יופיעו בחיים שלכם רגעים שיש בהם פחות התרגשות, כיף, או תשוקה להיות יחד, וכשהם חוזרים על עצמם לעתים קרובות ומעמיקים, הם מובילים לקשר עייף ועמום כמו מיתר רפוי. אתה יושב מולה ומקשיב ליום שהיה לה ולא מצליח להתעניין. יש לה מה לספר, אבל זה כבר לא מדבר אליך. נקודת המבט שלה, הבחירה שלה במלים, ההצמדות שלה לפרטים, הכל מנגן לך על העצבים ומרגיש לך כמו "לא זה." במובן מסוים, זה צפוי אם לא בלתי נמנע. כשאנחנו נחשפים למשהו מספיק פעמים אנחנו מתרגלים אליו, מתנתקים ממנו, ומאבדים עניין. פסיכולוגים קוראים לזה התרגלות או הביטואציה וזה מאפיין מולד של פעולת מערכת העצבים שלנו. המונוטוניות, מסתבר, רובצת בבסיס הקשר הזוגי כמו נחש בערוגת פרחים.

שעמום זוגי (relational boredom) לא קיבל את תשומת הלב הראויה לו במחקר הפסיכולוגי. נבירה ממושכת בארכיונים האלקטרוניים מגלה פחות משלושים מאמרים מדעיים פורסמו בנושא זה בשלושים השנים האחרונות. מאמר אחד לשנה. הפסיכולוגיה של הזוגיות היתה עסוקה במה שנראה לה חשוב יותר: השפעות אבולוציוניות על בחירת בני זוג, הבדלים בין המינים ביצירת קשר רומנטי, השפעות ההקשרות לאם בינקות על יצירת קשר זוגי בבגרות. למרות זאת, הרשת מכילה המון עצות אינטואיטיביות לזוגות ש"איבדו עניין," ורק בשנתיים האחרונות פורסמו כבר שבעה מחקרים בכתבי-עת אקדמיים. אולי הזמן של השעמום הזוגי מגיע.

קשה להעריך את היקף התופעה. לפי כמות העצות לאוהבים המשועממים ברשת מדובר בתופעה מאד נפוצה, אבל לפי סקר שבוצע בשנים האחרונות על למעלה משלושת אלפים משיבים בארה"ב, כ- 25% מהגברים והנשים מגדירים את הקשר הנוכחי שלהם כמשעמם, 37% מדווחים שמשעמם להם עם בן/בת זוג שלהם לפחות פעם בשבוע, וכ- 17% מדווחים שמשעמם להם כל יום. עם זאת, יש פחות או יותר הסכמה לגבי מהותה של זוגיות משעממת ולגבי התיאוריה שאמורה להסביר אותה.

לפי מודל התרחבות העצמי (self expansion theory) של ארתור ואיילין ארון – זוג חוקרים נשואים שהתחיל את דרכו באוניברסיטת ברקלי היוקרתית לפני כמה עשורים וממשיך בשיתוף פעולה פורה עד עצם היום הזה – אחד המניעים החשובים ליצירת קשר זוגי הוא הצורך של האדם "להיות יותר" מעצמו. להעצים, לא רק את השפעתו הגופנית באמצעות טריטוריה, יחסי כוח, ורכוש, אלא גם את המורכבות ההכרתית שלו באמצעות רכישת ידע, ותובנה; את השפעתו החברתית על-ידי השתייכות למשפחה, לעיר, או לאומה; את המודעות שלו למקומו בעולם באמצעות שאלות לגבי משמעות החיים, פולחן, ודת. בן זוג מתאים אמור לאפשר התרחבות כזו אם מה שהוא מביא איתו מספיק מעניין: מבט שונה על החיים, עולם חדש של תובנות ודימויים, תחומי עניין וסקרנויות.

כדי ליצור קשר זוגי בוגר שני בני הזוג צריכים להגיע כשהם מספיק "אפויים", כלומר נמצאים בשלב מתקדם יחסית של התפתחות הזהות העצמית שלהם ויודעים לומר, פחות או יותר, מה מעניין אותם, מה חשוב להם, מה הכיוון שלהם בחיים, באיזה אופן הם דומים לאנשים אחרים, באיזה אופן הם לא דומים לאף אחד אחר. שאם לא כן, המבט של בן הזוג עלול לערער את האמון הבסיסי שלהם בעצמם. הפסיכולג הנודע אריק אריקסון דימה את בני הזוג לשני כלי נגינה שמנגנים יחד בקונטרה-פונקט: שתי מנגינות עצמאיות, שונות, אבל שוות-מעמד שאיכשהו מצליחות ליצור הרמוניה של ניגודים. בזוגיות בשלה בני הזוג לא חייבים אחד את השני כדי לדעת מי הם, והם יכולים להנות מה"ראש" של האחר בלי להרגיש מאוימים. לכן, זוגיות בוגרת לא דורשת הרבה דיבורים ואפשר להרוויח מעולמו של הזולת בשקט. במילים של ג'ואל בריש, גיבור הסרט שמש נצחית בראש צלול:"לדבר כל הזמן זה לא בהכרח לתקשר."

אבל השקט הזה יכול להתברר גם כסימן לכך שתהליך ההתרחבות ההדדי מיצה את עצמו. ראש השנה מתקרב, הילדים אצל סבא וסבתא ואתם מוצאים את עצמכם חושבים מה לעשות עם הזמן הפנוי שלכם. עצם הדיבור על "מה עושים" צורם לך באוזן. שוב הטון המאוס מנגן לו באיטיות על האפשרויות העייפות והמוכרות. פתאם נהיה לכם שקט מדי, ואתם נלחצים לעשות משהו כדי להסתיר את זה, אבל הבילוי שלכם ממשיך ברגעים ארוכים של "כלום" ביחד. איך יוצאים מהאגם הקפוא הזה?

המחקר בפסיכולוגיה מצביע על פתרונות שכיחים אבל לא באמת מועילים. המאה ה-21, עם הטכנולוגיה הקצבית והמתקדמת שלה, הפכה את התרחבות העצמי לענין טריוויאלי. יש אינספור אפשרויות להעשיר את עצמך באמנות, ספורט, ספרות, בילוי ופנאי, להכניס אנשים נוספים לתוך החיים שלך בעזרת ווטסאפ, טלגרם, מסנג'ר, טוויטר, טינדר. אתה מרגיש מוקף באנשים ובאפשרויות. מדי פעם אתה נהיה סטוקר בעצימות נמוכה אחרי מישהי שמושכת אותך או תוהה מי עושה לך סטוקינג. הדף הפרטי שלך בפייסבוק, באינסטגרם, בטוויטר, מאפשר לך להציג את עצמך כפי שהיית רוצה להיות: תודעה חופשית של רווק נצחי שהזוגיות המשעממת לא השאירה עליו כתם.

התא המשפחתי המונוגמי ממסך השעמום שלכם באמצעות רעש לבן. המקצב המהיר של החיים מסתיר את השקט ומאפשר את המשך הזוגיות. המטרה: הדחקה. האמצעי: סידורים. נונסטופ דאגה וטיפול בילדים, בחוגים, בבית, בהורים, באחיינים, שיפוץ חדר הילדים, החלפת המיטות, סט חדש של מחבתות. הזוג בדירה ממול נכנס בערב להתייעץ לגבי שבירת קיר בסלון ואתם קולטים: גם הם ב"זה". אולי בעצם כולם ב"זה?" טוב שאתם לא חייבים להצטלב יותר מדי. כל אחד והקריירה שלו. יוצאים מוקדם, עובדים הרבה, מתראים בקטנה. וגם אז, כל אחד והנייד שלו, העוקבים שלו, הלייקים שלו. את השבתות מעבירים איכשהו. אתם עייפים ממין אחד עם השני, מרגישים עוררות נמוכה, חוסר סיפוק, ותסכול מתמשך. המחקר מראה שבמקרים רבים, אתה תעדיף את המסלול הקצר של סיפוק עצמי מיידי ו"פשוט". ברוב המקרים, עם פורנו. לפעמים כשאתם נבהלים מזה שאין לכם מין אתם עושים את זה כדי לחזור להיות "נורמליים", אבל גם זה כבר לא זה.

כל הפעילות הקדחתנית הזאת יוצרת אשליה שאתם עושים דברים יחד, אבל לעשות דברים יחד זה לא מספיק. אחד הממצאים של ארתור ואיילין ארון, כמו-גם של חוקרים נוספים, מראה שזוגיות משעממת לא נפתרת רק באמצעות זמן איכות משותף, תכנון תוכניות, או ביצוע פעילויות נעימות, מהנות, ומעניינות. זוגות משועממים מדווחים שהם היו רוצים לעשות משהו "מרגש." כל זוג וה"מרגש" שלו: צפיות בינג' משותפות בסדרות אהובות, סופשבוע רומנטי, להשתכר יחד ולעשות דברים מטופשים, שחזור הדייט הראשון. כל דבר, מבישול משותף עד חילופי זוגות. מצד אחד, הפתרונות האלה הגיוניים כשחושבים על השעמום במונחים של מונוטוניות והתרגלות. מצד שני, הממצאים מראים שאחוז קטן מאד מהזוגות האלה מבצע בפועל את הפעולות המרגשות שהוא מדמיין לעצמו. מסתבר שההגיון לא פותר את השעמום, אולי להפך.

אחד ההסברים לממצא המפתיע הזה הוא שזוגות משועממים כבר לא מאמינים שהם יכולים להתרגש יחד או שאלמנט ההפתעה יכול לעבוד עבורם. אולי משעמם להם אפילו לנסות. הסבר אחר הולך רחוק יותר והוא נועז יותר. לפעמים, הדבר היחיד שעשוי להעיר את בני הזוג מהחלום הרע של השעמום הזוגי הוא רק הצליל הצורם של הסכנה: ההכרה המלאה בכך שפרידה היא דבר ממשי ושלא ניתן להמשיך להסתיר את השעמום באמצעות סידורים קדחתניים. החרדה ממותה של הזוגיות עשויה להאיר את הקשר בכל הארעיות והחד-פעמיות שלו ולאפשר לכם לראות אותו כפי שהוא באמת: עניין חשוב וגדול מאד ובאותה נשימה סתמי ובנאלי מאד. כדי לצאת מהשעמום אתם צריכים לנסות לעבור הזרה אחד לשני ולהיות שוב זרים במידה המירבית שהקשר יכול לשאת. מה הוא יכול לשאת? מהי מידת הזרות שמותחת את הקשר באופן מקסימלי בלי לגרום לקרע מלא? הלוואי והיו פתרונות קלים. אלה דברים אישיים מאד, והמחקר בפסיכולוגיה נותן רק תשובות כלליות. הפסיכולוג הקנדי דונלד הב טען פעם שרוב בני האדם מסתובבים בעולם בחיפוש אחר פחד אבל רק ממרחק בטוח. במקום להמשיך לנגן את המקצב המעייף של השעמום אולי כדאי, כמו להקה שמאלתרת בהופעה חיה, לקחת סיכון אמיתי שבסוף לא תכירו את התוצאה. זה רק טריק של ההכרה, אבל הוא עשוי לאפשר לכם להגיע לתובנה דומה לזו שאליה מגיע ג'ואל בריש: "איזה הפסד זה להיות כל-כך הרבה זמן עם מישהי, רק כדי לגלות שהיא זרה"

The post אתה, היא, והשעמום הזוגי – מדריך לאוהבים עייפים לקראת החגים appeared first on ד"ר גדי און, פסיכולוג.

The post דיוויד בורינג וכוחה המפתה של האדישות appeared first on ד"ר גדי און, פסיכולוג.