שתי נשים מחכות. ילדה קטנה עומדת בגבה אלינו ומביטה מבעד לגדר. מולנו, אישה צעירה, אולי אמא שלה, יושבת ומחזיקה ספר פתוח. כלבלב קטן נרדם בחיקה. מרכז התמונה מלא באדי קיטור מרכבת בלתי נראית, אבל מצד ימין ניתן להבחין בגשר שמזהה את התפאורה כסן-לזר. קרוב לודאי תחנת הרכבת העמוסה ביותר בפריס של סוף המאה התשע-עשרה, וסמל לשינוי שעברה העיר בעקבות המהפכה התעשייתית.
הן לבושות בצורה אלגנטית ואופנתית. נדרשו הכנות קפדניות לקראת היציאה מהבית. השמלות מחויטות ועשויות מצמר עדין ומשובח, אולי סטן, או כותנה שיוצרה במפעל באזור מנצ'סטר שבו, גם בימים שאחרי "חוקי המפעל", ילדים בני שבע ושמונה הועסקו במשך תשע ועשר שעות ליד הנול המכאני. תפקידם היה לזחול במהירות מתחת למכונה בעת שקורת הברזל הכבדה מתרוממת ולאסוף את גדילי הכותנה שנשרו לפני שהיא חוזרת בחבטה חזקה למקומה. מי שרצה לשמור על חייו נדרש לתיאום רב עם המכונה, אפילו חוש קצב. הם היו רזים ומלוכלכים.
הילדה בשמלת אורגנדי נפוחה היא ממעמד גבוה יותר. הידיים שלה עדינות, העור שלה בהיר ובריא ועגיל חרוזים משתלשל בעדינות מאוזנה כמו שתי דומדמניות על גבעול זעיר. שערה מסורק לאחור ואסוף בקשת דקה. שזירת פרחי משי ברצועת קטיפה כהה מעטרת את כובע הקש של האם. כשאת אשה, לצאת מהבית דורש הרבה מאד סבלנות.
עיר בתאוצה טכנולוגית מייצרת חוויות המתנה חדשות, והן באו מוכנות עם כל מה שצריך כדי להעביר את הזמן בלב הכרך הגדול והסואן של סוף המאה התשע-עשרה: ספר קריאה, ענבים, כלבלב לארח להן חברה. ובכל זאת הן כלואות. גדר ברזל שחורה וארוכה ממלאת את התמונה כולה וסוגרת אותן בתוכה. הן מנותקות ממסילת הרכבת שמעבר לסורגים ואחת מהשנייה, פונות לכיוונים מנוגדים, שקועות כל אחת בהמתנה שלה.
הפרענו לאשה באמצע הקריאה. בעת שהיא מרימה את עיניה מהדף ההבעה שלה נייטרלית ומרוחקת. למרות שהיא מביטה ישר לתוך עיניינו, היא לא נגישה. אנחנו זרים שדרכם הצטלבה במקרה בלב המטרופולין המודרני. "או שתשאל משהו או שתמשיך ללכת, מסייה. מה אתה רוצה?". היא מחכה למשהו. לרכבת הבאה? למישהו שירד ממנה? לבעלה? אם לשפוט לפי הכלבלב שכבר נרדם, הן נמצאות שם כבר זמן ממושך. היא לא מעוניינת באינטראקציה, לא רואה בה הזדמנות להעביר את הזמן או להפיג את השעמום. היא פשוט נראית כמו שנראים אנשים שמחכים בתחנת רכבת – אדישה ומרוחקת ובאותו זמן גם תלויה וחסרת-אונים.
לחכות זו אחת הפעולות הכנות ביותר. כל-כך כנה שהיא בלתי נסבלת. תלוי באוויר במצב פסיבי שאין לו שום ערך כשלעצמו, המחשבות נתונות לעתיד בעודן נטועות בהווה, אתה אולי בטוח שמה שאתה מצפה לו יגיע, אבל אף פעם לא בטוח מתי. עליך לקבל בהכנעה את העובדה אין פעולה שתועיל כאן, שזה לא בשליטתך, שיש גבול ליכולתך להשפיע על מה שקורה, שאתה לא נחוץ. אתה חלקי, מחכה למשהו או למישהו שישלים אותך. רק מי שיש לו אומץ להיות כל-כך שקט עם עצמו עד שיתחיל להרגיש את הזמן עצמו חולף, יבין מאיזה חומר פלאי ונורא עשוי היום-יום. כל-כך פלאי שהוא כמעט לא מותיר ברירה: או שתתרגש או שתתרגז.
לא שזה משנה. ממילא תצטרך איכשהו לדפדף את הרגעים החולפים אחד אחרי השני. כמו ילד שהחליט לספור עד מיליון ועכשיו עשה את הטעות של לא לסגת, תחכה לתור שלך, לרגע שלך. מה אתה עושה כאן? ממתין. תוהה איך זה שהזמן פשוט נמצא שם, כמו האויר, כמו רשת ענקית של קורים מצטלבים עד אינסוף, כמו גדר בלתי נראית. האם אין אף אחד, בשמיים או על האדמה, שיכול על זה? להזיז את זה? בעולם מאיץ של רכבות מהירות, לחכות זה פשוט משפיל. להיות מושפל זה מאד בסיסי ומאד מחליש.
עוצמה פסיכולוגית מבוססת על התחושה הבסיסית של ילדה שיודעת שבסוף היא תקבל את מה שהיא צריכה בעולם הזה. אולי לא כל מה שהיא צריכה, אבל את המעט ההכרחי כדי לגדול בלי שיגרם לה נזק. במיטת תינוק, בבגד-גוף, שוכבת בחושך על גבה וממלמלת. אמא תבוא להחליף לה, לשטוף אותה, להניק אותה, להרים אותה על הידיים ולקחת אותה לסיבוב בבית, להניח אותה בחזרה במיטה, לנדנד אותה עד שתרדם.
האתגר ההתפתחותי הראשון הוא לפתח יחס של אמון בסיסי כלפי העולם וכלפי עצמה, לראות בעולם מקום שאפשר לתת בו אמון. סדירות ושיטתיות בפעולות האם ילמדו אותה שהעולם הוא מקום מספיק בטוח, מאורגן ומסודר, ואפשר לנוע בו בחופשיות. מה שהיא צריכה ינתן לה. רוך של מגע אנושי, טעמו של אוכל טוב, רעננות של מקלחת – נחמות שמלוות אדם לאורך חייו. התיאום הבסיסי עם האם ישאיר חותם על הזהות המתפתחת ויקבע במידה רבה את יחסה העתידי של הילדה אל העולם ואל עצמה.
היא תביט בסקרנות על הדמות הרוכנת מעליה ושערה הארוך כרוך מאחורי ראשה. אפילו בכותונת לילה ניכר שהיא אשה בעלת אמצעים. בזכות מעמדו של בעלה, אולי של אביה, יש לה אחיזה מוצקה בחיים: בית, בטחון כלכלי, ילדה, עתיד. בחדר מנורת שולחן, מברשת שיער, בית בובות עשוי עץ מלוטש, תמונה של פרה קופצת מעל ירח. "אז ככה זה נראה" היא תחשוב לעצמה בזמן שהאצבע של אמה מחליקה בעדינות על לחייה לכיוון פיה. היא תסגור עליה חניכיים רטובות וחשופות ותתחיל למצוץ. המרחק בין לקבל לבין לקחת הוא קצר מאד כי הזמן אוזל. לחכות זה משהו שצריך ללמוד.
בעתיד, אמא לא תהיה שם. את מקומה יתפסו חברות, עבודה, כסף, קידום, זוגיות, אהבה, הורות, מימוש עצמי. דברים שהמכונה האנושית מגלגלת לעברך ואתה מתמסר ומתחייב להם כדי להשאיר בחיים, עמוק בפנים, שאריות של אמון בסיסי. כדי להרגיש לרגע שאתה מנצח. קל זה לא יהיה. העולם מלא בני-אדם והם כולם מחכים בתור. רכבות באות, רכבות יוצאות. כל-כך הרבה אנשים מחכים. מעטים מקבלים מה שהם צריכים ולא משנה כמה הם לוקחים. היא תמצא את עצמה מחכה רוב הזמן, כל הזמן. במכונה האנושית החלש מחכה לחזק. אשה צריכה לדעת להשתעמם. היא תחכה שיבואו לקרוא לה, שיגיע תורה, ששנת הלימודים תסתיים, שיציעו לה להנשא, שיום העבודה יגמר, שהרכבת תגיע, שהתחנה תגיע, שההריון יקלט, שהילדים ירדמו, שהאורחים ילכו, שיהיה לה רגע עם עצמה, שיהיה יותר טוב, שיגיע איזה שיא. אבל הזמן, הוא הולך ומתבזבז.
