נדמה לי שלאחרונה גוברת ההתעניינות בשעמום, ולא רק של פסיכולוגים. למשל, מעל דפי "הארץ" ("הפסיכולוגים ממליצים: תנו לילדים להשתעמם בחופש", "הילד שלי הוא האיש הכי משעמם שפגשתי", "המדענים ציפו לשעמום, אבל הנוף של פלוטו הפתיע"). אפשר להתרשם שהנחת יסוד מסוימת נתפסת כמובנת מאליה וגורמת לשיח לגבי השעמום להיות חד-מימדי.
מציגים אותנו – המשועממים או בני האדם בכלל – כיצורים שמהותם רדיפת ריגושים ושינויים. זה לא שאין כאן גרעין של אמת. בבסיס שלו, השעמום מבוסס על התגובה שלנו למונוטוניות. כשאנחנו נחשפים לגירוי מסוים שוב ושוב אנחנו מתרגלים אליו, מאבדים עניין, ומתנתקים. בני אדם רוצים, מחפשים, ומתרגשים משינוי – תפיסה זו היא הכי דומיננטית בשיח על השעמום והיא משמשת להסבר תופעת השעמום בכיתה, בחופשה, בעבודה, ביחסים רומנטיים. יש לה אחיזה חזקה בתודעה הפופולרית בתודעה המערבית. קחו כדוגמה את הפילוסוף הדני סרן קירקגור (מחזור הזריעה), או את הפסיכולוגים אריך פרום, וויקטור פרנקל.
אבל היא רק בסיס. לשעמום יש הבטים נוספים: הצורך שלנו במשמעות, וההקשר החברתי שאנחנו נמצאים בו כמו הורים-ילדים או זוגיות. שעמום זה לא רק מונוטוניות. הפסיכולוג ההומניסטי אברהם מסלו אמר פעם, שחלק מהדברים היפים והמרגשים ביותר הם אלה שחוזרים על עצמם יום-יום. כשהייתי צעיר גרתי בפלורנטין וקראתי את מסלו. עשיתי לי מנהג לאכול כל יום באותה מסעדה, באותה שעה, את אותה מנת פסטה. אפשר היה לכוון את השעון לפי הרגע שבו הייתי מתיישב לשולחן. רבים מאיתנו פשוט נהנים משגרה כשהיא טובה לנו.
