הרבה נכתב על זוגיות בפסיכולוגיה, מעט מדי על הכאב השקט של זוגיות משעממת, שהיא רעה ליחסים המונוגמיים כמו לחץ דם ללב. סקירה של ממצאי מחקרים משלושים השנים האחרונות מעלה מספר תובנות שעשויות להצביע על עקרון חשוב: לפעמים, כדי לתת אמון צריך להטיל ספק וכדי להתקרב צריך דוקא להתרחק. עכשיו כשהחגים בפתח, אתם הולכים להעביר הרבה זמן ביחד. שווה להבין לעומק את הרעלן השקט של החיים הזוגיים.
במוקדם או במאוחר, יופיעו בחיים שלכם רגעים שיש בהם פחות התרגשות, כיף, או תשוקה להיות יחד, וכשהם חוזרים על עצמם לעתים קרובות ומעמיקים, הם מובילים לקשר עייף ועמום כמו מיתר רפוי. אתה יושב מולה ומקשיב ליום שהיה לה ולא מצליח להתעניין. יש לה מה לספר, אבל זה כבר לא מדבר אליך. נקודת המבט שלה, הבחירה שלה במלים, ההצמדות שלה לפרטים, הכל מנגן לך על העצבים ומרגיש לך כמו "לא זה." במובן מסוים, זה צפוי אם לא בלתי נמנע. כשאנחנו נחשפים למשהו מספיק פעמים אנחנו מתרגלים אליו, מתנתקים ממנו, ומאבדים עניין. פסיכולוגים קוראים לזה התרגלות או הביטואציה וזה מאפיין מולד של פעולת מערכת העצבים שלנו. המונוטוניות, מסתבר, רובצת בבסיס הקשר הזוגי כמו נחש בערוגת פרחים.
שעמום זוגי (relational boredom) לא קיבל את תשומת הלב הראויה לו במחקר הפסיכולוגי. נבירה ממושכת בארכיונים האלקטרוניים מגלה פחות משלושים מאמרים מדעיים פורסמו בנושא זה בשלושים השנים האחרונות. מאמר אחד לשנה. הפסיכולוגיה של הזוגיות היתה עסוקה במה שנראה לה חשוב יותר: השפעות אבולוציוניות על בחירת בני זוג, הבדלים בין המינים ביצירת קשר רומנטי, השפעות ההקשרות לאם בינקות על יצירת קשר זוגי בבגרות. למרות זאת, הרשת מכילה המון עצות אינטואיטיביות לזוגות ש"איבדו עניין," ורק בשנתיים האחרונות פורסמו כבר שבעה מחקרים בכתבי-עת אקדמיים. אולי הזמן של השעמום הזוגי מגיע.
קשה להעריך את היקף התופעה. לפי כמות העצות לאוהבים המשועממים ברשת מדובר בתופעה מאד נפוצה, אבל לפי סקר שבוצע בשנים האחרונות על למעלה משלושת אלפים משיבים בארה"ב, כ- 25% מהגברים והנשים מגדירים את הקשר הנוכחי שלהם כמשעמם, 37% מדווחים שמשעמם להם עם בן/בת זוג שלהם לפחות פעם בשבוע, וכ- 17% מדווחים שמשעמם להם כל יום. עם זאת, יש פחות או יותר הסכמה לגבי מהותה של זוגיות משעממת ולגבי התיאוריה שאמורה להסביר אותה.
לפי מודל התרחבות העצמי (self expansion theory) של ארתור ואיילין ארון – זוג חוקרים נשואים שהתחיל את דרכו באוניברסיטת ברקלי היוקרתית לפני כמה עשורים וממשיך בשיתוף פעולה פורה עד עצם היום הזה – אחד המניעים החשובים ליצירת קשר זוגי הוא הצורך של האדם "להיות יותר" מעצמו. להעצים, לא רק את השפעתו הגופנית באמצעות טריטוריה, יחסי כוח, ורכוש, אלא גם את המורכבות ההכרתית שלו באמצעות רכישת ידע, ותובנה; את השפעתו החברתית על-ידי השתייכות למשפחה, לעיר, או לאומה; את המודעות שלו למקומו בעולם באמצעות שאלות לגבי משמעות החיים, פולחן, ודת. בן זוג מתאים אמור לאפשר התרחבות כזו אם מה שהוא מביא איתו מספיק מעניין: מבט שונה על החיים, עולם חדש של תובנות ודימויים, תחומי עניין וסקרנויות.
כדי ליצור קשר זוגי בוגר שני בני הזוג צריכים להגיע כשהם מספיק "אפויים", כלומר נמצאים בשלב מתקדם יחסית של התפתחות הזהות העצמית שלהם ויודעים לומר, פחות או יותר, מה מעניין אותם, מה חשוב להם, מה הכיוון שלהם בחיים, באיזה אופן הם דומים לאנשים אחרים, באיזה אופן הם לא דומים לאף אחד אחר. שאם לא כן, המבט של בן הזוג עלול לערער את האמון הבסיסי שלהם בעצמם. הפסיכולג הנודע אריק אריקסון דימה את בני הזוג לשני כלי נגינה שמנגנים יחד בקונטרה-פונקט: שתי מנגינות עצמאיות, שונות, אבל שוות-מעמד שאיכשהו מצליחות ליצור הרמוניה של ניגודים. בזוגיות בשלה בני הזוג לא חייבים אחד את השני כדי לדעת מי הם, והם יכולים להנות מה"ראש" של האחר בלי להרגיש מאוימים. לכן, זוגיות בוגרת לא דורשת הרבה דיבורים ואפשר להרוויח מעולמו של הזולת בשקט. במילים של ג'ואל בריש, גיבור הסרט שמש נצחית בראש צלול:"לדבר כל הזמן זה לא בהכרח לתקשר."
אבל השקט הזה יכול להתברר גם כסימן לכך שתהליך ההתרחבות ההדדי מיצה את עצמו. ראש השנה מתקרב, הילדים אצל סבא וסבתא ואתם מוצאים את עצמכם חושבים מה לעשות עם הזמן הפנוי שלכם. עצם הדיבור על "מה עושים" צורם לך באוזן. שוב הטון המאוס מנגן לו באיטיות על האפשרויות העייפות והמוכרות. פתאם נהיה לכם שקט מדי, ואתם נלחצים לעשות משהו כדי להסתיר את זה, אבל הבילוי שלכם ממשיך ברגעים ארוכים של "כלום" ביחד. איך יוצאים מהאגם הקפוא הזה?
המחקר בפסיכולוגיה מצביע על פתרונות שכיחים אבל לא באמת מועילים. המאה ה-21, עם הטכנולוגיה הקצבית והמתקדמת שלה, הפכה את התרחבות העצמי לענין טריוויאלי. יש אינספור אפשרויות להעשיר את עצמך באמנות, ספורט, ספרות, בילוי ופנאי, להכניס אנשים נוספים לתוך החיים שלך בעזרת ווטסאפ, טלגרם, מסנג'ר, טוויטר, טינדר. אתה מרגיש מוקף באנשים ובאפשרויות. מדי פעם אתה נהיה סטוקר בעצימות נמוכה אחרי מישהי שמושכת אותך או תוהה מי עושה לך סטוקינג. הדף הפרטי שלך בפייסבוק, באינסטגרם, בטוויטר, מאפשר לך להציג את עצמך כפי שהיית רוצה להיות: תודעה חופשית של רווק נצחי שהזוגיות המשעממת לא השאירה עליו כתם.
התא המשפחתי המונוגמי ממסך השעמום שלכם באמצעות רעש לבן. המקצב המהיר של החיים מסתיר את השקט ומאפשר את המשך הזוגיות. המטרה: הדחקה. האמצעי: סידורים. נונסטופ דאגה וטיפול בילדים, בחוגים, בבית, בהורים, באחיינים, שיפוץ חדר הילדים, החלפת המיטות, סט חדש של מחבתות. הזוג בדירה ממול נכנס בערב להתייעץ לגבי שבירת קיר בסלון ואתם קולטים: גם הם ב"זה". אולי בעצם כולם ב"זה?" טוב שאתם לא חייבים להצטלב יותר מדי. כל אחד והקריירה שלו. יוצאים מוקדם, עובדים הרבה, מתראים בקטנה. וגם אז, כל אחד והנייד שלו, העוקבים שלו, הלייקים שלו. את השבתות מעבירים איכשהו. אתם עייפים ממין אחד עם השני, מרגישים עוררות נמוכה, חוסר סיפוק, ותסכול מתמשך. המחקר מראה שבמקרים רבים, אתה תעדיף את המסלול הקצר של סיפוק עצמי מיידי ו"פשוט". ברוב המקרים, עם פורנו. לפעמים כשאתם נבהלים מזה שאין לכם מין אתם עושים את זה כדי לחזור להיות "נורמליים", אבל גם זה כבר לא זה.
כל הפעילות הקדחתנית הזאת יוצרת אשליה שאתם עושים דברים יחד, אבל לעשות דברים יחד זה לא מספיק. אחד הממצאים של ארתור ואיילין ארון, כמו-גם של חוקרים נוספים, מראה שזוגיות משעממת לא נפתרת רק באמצעות זמן איכות משותף, תכנון תוכניות, או ביצוע פעילויות נעימות, מהנות, ומעניינות. זוגות משועממים מדווחים שהם היו רוצים לעשות משהו "מרגש." כל זוג וה"מרגש" שלו: צפיות בינג' משותפות בסדרות אהובות, סופשבוע רומנטי, להשתכר יחד ולעשות דברים מטופשים, שחזור הדייט הראשון. כל דבר, מבישול משותף עד חילופי זוגות. מצד אחד, הפתרונות האלה הגיוניים כשחושבים על השעמום במונחים של מונוטוניות והתרגלות. מצד שני, הממצאים מראים שאחוז קטן מאד מהזוגות האלה מבצע בפועל את הפעולות המרגשות שהוא מדמיין לעצמו. מסתבר שההגיון לא פותר את השעמום, אולי להפך.
אחד ההסברים לממצא המפתיע הזה הוא שזוגות משועממים כבר לא מאמינים שהם יכולים להתרגש יחד או שאלמנט ההפתעה יכול לעבוד עבורם. אולי משעמם להם אפילו לנסות. הסבר אחר הולך רחוק יותר והוא נועז יותר. לפעמים, הדבר היחיד שעשוי להעיר את בני הזוג מהחלום הרע של השעמום הזוגי הוא רק הצליל הצורם של הסכנה: ההכרה המלאה בכך שפרידה היא דבר ממשי ושלא ניתן להמשיך להסתיר את השעמום באמצעות סידורים קדחתניים. החרדה ממותה של הזוגיות עשויה להאיר את הקשר בכל הארעיות והחד-פעמיות שלו ולאפשר לכם לראות אותו כפי שהוא באמת: עניין חשוב וגדול מאד ובאותה נשימה סתמי ובנאלי מאד. כדי לצאת מהשעמום אתם צריכים לנסות לעבור הזרה אחד לשני ולהיות שוב זרים במידה המירבית שהקשר יכול לשאת. מה הוא יכול לשאת? מהי מידת הזרות שמותחת את הקשר באופן מקסימלי בלי לגרום לקרע מלא? הלוואי והיו פתרונות קלים. אלה דברים אישיים מאד, והמחקר בפסיכולוגיה נותן רק תשובות כלליות. הפסיכולוג הקנדי דונלד הב טען פעם שרוב בני האדם מסתובבים בעולם בחיפוש אחר פחד אבל רק ממרחק בטוח. במקום להמשיך לנגן את המקצב המעייף של השעמום אולי כדאי, כמו להקה שמאלתרת בהופעה חיה, לקחת סיכון אמיתי שבסוף לא תכירו את התוצאה. זה רק טריק של ההכרה, אבל הוא עשוי לאפשר לכם להגיע לתובנה דומה לזו שאליה מגיע ג'ואל בריש: "איזה הפסד זה להיות כל-כך הרבה זמן עם מישהי, רק כדי לגלות שהיא זרה"
