האם בעלי חיים יכולים להשתעמם? זאת שאלה שכמה חוקרים בעולם נהגו לשאול את עצמם, לפחות עד שהגיע מאיר שלו ושם לויכוח הזה סוף. הרי פנדה, לפני שהיא יוצאת למרעה, משתעממת בחצר המושבה שליד הכרמל. ומה שקורה הרי הוא אפשרי. אז הנה.
בתור פסיכולוגים, היינו רוצים לדעת איזה חלק מתוך החוויה האנושית הוא ייחודי לנו כבני-אדם ואיזה חלק משותף לנו ולבעלי חיים. במשך מאות שנים, לאורך ימי-הביניים והרנסנס, הכנסייה הנוצרית אסרה על מאמינים להחזיק חיות מחמד כי קשר קרוב עם בעל חיים היה מטשטש באופן מסוכן את הקו המפריד בין חיה לבין אדם. והרי האדם מותר מן הבהמה.
אפילו במאה ה-17 עוד היה מקובל לחשוב שבעלי חיים הם סוג של מכונות ללא רגשות. הפילוסוף רנה דקרט חשב שצווחות הכאב של בעלי חיים בעת ניתוח ללא הרדמה אמיתיים בערך כמו הציוץ שמשמיע ברווז גומי כשתינוק מכניס אותו לפיו. היום אנחנו יודעים שבעלי חיים חווים מגוון רחב של רגשות, שיש להם יכולת קוגניטיבית מפותחת, תקשורת ויחסים חברתיים, ובעיני חלק מהחוקרים אפילו אינטרס לחיות ולא לסבול (איך אפשר להעלות על הדעת אפשרות אחרת?).
מכיון שהיה זה דקרט שזיהה את האנושיות עם היכולת לחשוב ("אני חושב, ובכן אני קיים") והגיע למסקנה שגם אם הוא לא יכול לסמוך על מה שהוא רואה, שומע, או מבין, לא תוכל לקחת ממנו את הודאות על כך שהוא חושב, אי אפשר לפספס את האירוניה בכך שפנדה, גורת הרועים מהמושבה ליד הכרמל, היא יצור חושב ואף מודע למחשבות של עצמו. רחוק מאד מברווז גומי.
אתה לא יכול להרגיש בלי לשים לב, והשעמום הוא כמו רגע של מודעות עצמית. פנדה מדמיינת את עצמה יוצאת למרעה במקום להשאר בחצר המשק, והאפשרות לדמיין עולם מוחשי אחר שבו קורים לך דברים אחרים, מראה שבניגוד לילדים רבים, שגם להם "אין מה לעשות," היא לא צריכה מלווה, אמא, או דמות בוגרת לצידה שתאמר לה מה לעשות עם הזמן שלה. היא לא פַּנְדֹּנֶת, והשעמום שלה לא ילדי. היא יודעת מה היא רוצה, ובהמשך תצא מחצר המשק אל המרעה ללא אישור וללא עזרה.
החופש לפעול ולהתנסות, לחקור טריטוריה חדשה, לקפוץ ישר לתוך שלולית; להשתוקק לצאת מהבית, ללכת לסיבוב, לרחרח ולטעום כל מה שסתם זרוק על הרצפה; האדישות להיגיינה אישית והבוז לשעון ולשעה. כל אלה תכונות שאנחנו מייחסים לכלבים במידה רבה של קנאה והערצה. כי רק מי שיכול להתרגש בצורה חסרת-דעת כזו, חסרת תכלית כזו, יבין מה זה אומר שהחיים נמצאים בכל מקום סביבנו ובתוכנו.
אבל פנדה היא לא חסרת-דעת, והחופש שלה לפעול מבוסס על מודעות עצמית והכרות עצמית. המטרה שלה ברורה. היא רוצה לדעת באופן ישיר ולא מתווך מה זה אומר להיות כלבת רועים. ובשביל זה היא צריכה להיות במרעה. אי אפשר להיות כלבת רועים בחצר המשק.
מזל שיש לנו את פנדה. פעם היה קשה מאד לחוקרים לקבוע אם בעלי חיים משתעממים. היה מקובל ששעמום הוא חוויה סובייקטיבית שקשה לזהות רק לפי התנהגות גלויה. בניגוד לדלקת פרקים שאפשר לזהות לפי יציבה וצליעה, או לבעיות שרואים על השיניים, שעמום הוא משהו שלא רואים בקלות מבחוץ.
תלמיד עשוי לנוע בצורה לא נוחה בכסא, לשחק בשיער, לעשות בלון במסטיק, או להניח את הראש על היד. מוקדן שירות לקוחות יכול לפהק בלי סוף במשמרת. מה עשוי להעיד על שעמום בקרב בעלי-חיים? נמר עשוי לנוע הלוך ושוב, מצד לצד, בתוך הכלוב באופן שנראה חסר תכלית. יש מקרה מתועד של שימפזנה שהיה תוקפני כלפי מבקרים בגן חיות; חוקרים הסיקו שהתוקפנות נובעת משעמום. דוב עשוי לרבוץ בפינת הכלוב בלי לנוע במשך ימים, רק להכנס מדי פעם למים ואז לחזור בדיוק לאותו מקום. יכול להיות שהם משועממים, אבל באותה מידה התנהגותם יכולה לנבוע מגורמים רבים אחרים. אי אפשר לסמוך על מה שאתה רואה, שומע, או מבין. צריך לשאול. "תגיד, איך זה להיות סגור לבד בכלוב כל-כך הרבה ימים? משעמם לך?" אבל איך תשאל אם לבעלי חיים אין שפה?
כל זה היה פעם. מרגע שמאיר שלו שם סוף לויכוח הזה ואנו יודעים שפנדה מסוגלת להשתעמם, אפשר להרגיש שוב בנוח עם ההשערה הישנה של דרווין שאומרת שאנחנו, בני האדם – אנו בעצם צורות מגוונות של בעלי חיים. לכן, מי שמעוניין לדעת מה מרגישים בעלי חיים, לא צריך ללכת רחוק מדי; שישתמש בכוחות החשיבה והמודעות העצמית שלו ויחשוב על כל מה שהוא בעצמו מסוגל להרגיש גם בלי לשים במלים.
